לאחר מאתיים ועשר שנות שיעבוד בעבודת פרך, בני ישראל היו עבדים ללא כל זהות אישית. ובכל זאת בלי שום הגיון והסבר מנימלי, הם רוצים לחזור למצרים: "זכרנו את השומים ואת הבצלים"

הטענה ואימרה קשה מאד. הרי סבלתם במצרים, בקושי אכלתם. אתם רוצים לחזור על אכל ובכלל, הלא הינכם דור מקבלי התורה, שום ובצל זה מה  שחשוב לכם? 

אהבת הישן והמוכר זהו חלק מדפוס ההתנהגות מובנה במוח ובנפש האדם, בכל מצב האדם תמיד ירצה לחזור לאחור, אל העבר והמוכר לנסות לחיות אותו ולחשוב בו,  הכוחות השלילים יספרו באופן תמידי לאדם כמה היה טוב יותר פעם.

דור הפלגה לעומת דור המדבר חיו בקצה השני של החשיבה והחוויה האנושית, הם רצו לחיות את העתיד, הנפש דחקה בהם לבנות ולהתחדש. אבל הם עשו זאת על חשבון ערכים והחיים בעצמם. כמו שמסופר במדרש פרקי דרבי אלעזר:

"ומעלות היו לו למגדל בבל ממזרחו וממערבו אלו שהיו מעלים את הלבנים היו מעלים ממזרחו ואלו שהיו יורדים היו יורדים ממערבו ואם נופל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו ואם נפלה לבנה אחת ונשברה היו יושבים ובוכים ואומרים אוי לנו אימתי תעלה אחרת תחתיה"

האהבה הגדולה של דור הפלגה אל הקדימה והפיתוח גברה אפילו על קדושת החיים. שמישהו מת הם "לא היו שמים את לבם עליו" הלב שלהם לא היה נתון כלל לבכות על אדם או בכלל לבדוק מדוע הוא מת, כי הם היו עסוקים אך ורק לפרוץ קדימה אל עבר בניית העתיד ולהקדים את בואו.

היהדות מלמדת אותנו לא לחיות את הקידמה כדור הפלגה ולא את הישן והמוכר כדור המבול אלא בשילוב שתי הדרכים בצורה מושלמת:

"והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך". 'בכל יום יהיו בעיניך כחדשים'  אותה התורה עם אותו הטקסט במדויק, יהיה בעיניך כאילו קיבלת את זה היום.  צריך להיות נטוע בעבר אך לחיות בחוויה כאילו קבלת התורה התרחשה היום. אתה חייב ללמוד את העבר אך תעשה את זה עכשוי, תקיים את זה בחיי היום יום.

שהשורשים נטועים עמוק בעבר, האילן מתחדש וזוקף את קומתו.